המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:
א. עיקרי העובדות והמחלוקת
1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בגין ארבעה פרטי אישום. המעשים המיוחסים לו באישומים אלה קשורים בהצתות של מכוני עיסוי שונים בתל אביב. מעשים אלה בוצעו על ידו במסגרת החלטתו למגר את תופעת הזנות בתל אביב. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל האישומים אשר יוחסו לו, אשר כוללים את העבירות הבאות: באישום הראשון - בארבע עבירות של הצתה, עבירה לפי סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; באישום השני - בקשירת קשר עם אחר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בארבע עבירות של הצתה, עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין, ובעבירת רצח אגב ביצוע עבירה, עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין; באישום השלישי - היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין; באישום הרביעי - קשירת קשר לביצוע פשע (הצתה), עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ועבירה של ניסיון הצתה, לפי סעיף 448 סיפא.
2. בערעור בפנינו טען המערער שלוש טענות עיקריות. ראשית, כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית, הואיל ובצע את מעשיו נשוא האישומים תחת האמונה שהוא המלך המשיח ולאחר שרוח הקודש, אותה הוא מכנה "המגיד" (להלן: המגיד) הורתה לו לפעול. זאת, בלא שהיתה לו היכולת להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, לגישת סניגורו של המערער, חל הסייג של פטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת בעת ביצוע המעשה, כמובנו בסעיף 34ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: סעיף 34ח'); שנית, כי לא התקיימו יסודות עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. המערער טוען בהקשר זה, כי לפני ביצוע ההצתות עשה כל שביכולתו כדי לוודא שהמקומות המיועדים להצתה אינם מאוישים, וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בבני אדם, והוא גם לא היה אדיש לתוצאה כזו; טענתו השלישית של המערער היא, שגם אם היה מקום להרשיע אותו בעבירת רצח - ועל כך הוא חולק - הרי שבנסיבות המקרה היתה הצדקה להטיל עליו עונש מופחת, בהסתמך על הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין. על פי טענה חילופית זו, בעת ביצוע עבירות הרצח בהן הורשע, היה המערער ב"מצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה ... הוגבלה יכולתו ... במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -... (2) להימנע מעשיית המעשה".
הטענה הראשונה בדבר אי שפיות דעתו של המערער עמדה במוקד הדיון בבית המשפט המחוזי. זו גם הטענה בה התמקד המערער בערעור זה ובה נתמקד גם אנו. לה הוקדשו רוב רובן של טענות הערעור, וכפי שיובהר בסמוך, טענה זו היא שתכריע את הדין ותייתר את הדיון בשתי הטענות האחרות.
3. בהליכים שהתנהלו בפני בית משפט המחוזי בתל אביב, הודה המערער במרבית העובדות אשר נטענו בכתב האישום. הוגשו גם ראיות נוספות בכתובים להוכחת עובדות כתב האישום. העובדות, כפי שהודה בהן המערער, המוצאות חיזוק בראיות שהוגשו לבית המשפט, הן כדלקמן:
מספר שבועות לפני האירועים שיפורטו בהמשך, החליט המערער למגר את תופעת הזנות בתל אביב על ידי הצתת מכוני עיסוי, חנויות העוסקות במכירת אביזרי מין ומקומות בהם ניתן לצפות במופעי מין. לאחר שאסף שמות של מקומות המיועדים להצתה, בחן המערער את דרכי המילוט מאותם מקומות וחיפש אחר פתחים דרכם ניתן להחדיר אליהם בקבוקי תבערה. בהמשך, המערער אסף בקבוקי פלסטיק בני ליטר וחצי-שניים ומילא אותם בשני-שליש בנזין ושליש סולר (להלן: בקבוקי התבערה), אסף בדי פלנלית, אשר נועדו לשמש כ"פתיל הבערה" והצטייד בבגדים שחורים ובכלי פריצה (גרזן, מספריים לחיתוך פח, פנס, סכין לחיתוך זכוכית, מצית וגז מדמיע). המערער הטמין בקבוקי תבערה בסמוך לחלק מן המקומות המיועדים להצתה והסתיר ציוד נוסף במקלט ביתו.
בתאריך 10.8.2000 הצית המערער ארבעה בתי-עסק (להלן: גל ההצתות הראשון). הצתת שלושה מבתי העסק הייתה מתוכננת מראש (מכון בוגרשוב, ווידאו אמסטרדם וחנות בשם "ארוס"), ובשניים מהם, המערער אף הטמין בקבוקי תבערה מראש. ההצתה הרביעית ("קלאב 500") הייתה ספונטאנית. הצתות אלה גרמו נזק רב לרכוש בבתי העסק האמורים ולדירות ובתי עסק סמוכים. על אירועי ההצתה האמורים סיפר המערער לחברו, אמנון בן רחמן שושתרי (להלן: שושתרי), אשר עודדו להמשיך במעשי ההצתה. שושתרי הורשע בנפרד בגין הסיוע והעידוד אשר העניק למערער, במסגרת עיסקת טיעון שהושגה בינו לבין התביעה.
בעידודו של שושתרי, הצית המערער, בלילה שבין 14-15.8.2000 ארבעה מכוני עיסוי נוספים (להלן: גל ההצתות השני). גם בסמוך למכונים אלה (הממוקמים ברחוב גולומב, ברחוב אבן גבירול, ברחוב לה-גרדייה וברחוב לוינסקי), הטמין המערער בקבוקי תבערה מראש ואף איתר פתחים דרכם יוכל להשליך את בקבוקי התבערה ו/או לשפוך חומר בערה. מלבד הנזק הרכושי הרב שגרמו הדליקות האמורות, בדליקה במכון גולומב נהרגו ארבע נשים, כתוצאה מן האש שהתפשטה ומשאיפת העשן. לאחר גל ההצתות השני, החליט המערער בו במקום לנסוע למכון ליווי נוסף ("קלאב 105", הנמצא ברחוב החשמונאים בתל-אביב). כאשר הגיע המערער למכון זה, הוא השליך במזיד שני ראשי בלוק ממתכת לעבר דלת המקום העשויה זכוכית וגרם לשבירתן של שתי דלתות. לאחר שהבחין המערער בשומר המכון, נמלט מן המקום.
ביום 15.8.00, לאחר שפורסם דבר מותן של הנשים במכון גולומב, החליט המערער, לאחר התייעצות עם שושתרי, להמשיך בתכניתו. המערער התכוון להצית ארבעה מכוני עיסוי שונים בתל אביב, אשר גם בהם הטמין מראש בקבוקי תבערה (ברחוב בן אביגדור, ברחוב בן יהודה, ברחוב אסתר המלכה וברחוב יצחק שדה). הוא יצא לבצע את ההצתה ביום 26.8.00, אך בטרם הספיק לממש את תוכניתו, נתפס המערער על ידי מארב משטרתי שהוצב בסמוך למכון ברחוב בן אביגדור, לאחר שנמצאו בקבוקי התבערה שהונחו שם על ידו. המערער ישן ברכבו בסמוך למקום ועורר את חשדם של השוטרים. חשד זה הוביל אותם לערוך חיפוש ברכבו, אשר במהלכו נמצאו כלי הפריצה ושובלים של בד. המערער טען, כי הוא ישן ברכבו לאחר שהסתכסך עם אשתו, וכי הכלים האמורים משמשים לניקוי כלי נחושת. בחיפוש שנערך בתא המטען של רכב המערער נמצאו בקבוקים מלאים בחומר דליק. לאור ממצא זה הודה בקשר שלו למעשי ההצתה, והסביר כי הוא "עושה מה שהחוק לא עושה בשטח זה". המערער נעצר בחשד להצתות בגל ההצתות הראשון והשני. כבר בנסיעתו לתחנת המשטרה, כמו גם בחקירות במשטרה, הודה המערער כי הוא הצית את בתי העסק השונים, כולל מכון גולומב, בו מצאו ארבע הנשים את מותן.
על בסיס העובדות המתוארות, ולאחר שדחה את טענת אי שפיות הדעת של המערער, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי אב בית הדין, השופט עמית. השופטת משל (שהם) הצטרפה להכרעת דינו והוסיפה דברים משלה, והשופטת ברוש הסכימה והצטרפה לחוות דעתו של אב בית הדין, וכן לדבריה, הערותיה והארותיה של השופטת משל (שהם).
4. דעתי היא, כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לקבוע כי עומדת למערער הגנת אי שפיות הקבועה בסעיף 34ח' לחוק העונשין. להלן אפרט את נימוקי לכך. הילוכם של הדברים יהיה כזה, שתחילה אדון בתשתית הנורמטיבית הנוגעת להגנה האמורה. לאחר מכן אביא, בתמצית, את המסקנות בחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, אשר התייחסו לטענת אי השפיות של המערער בעת ביצוע העבירות. בהמשך אתייחס למספר קביעות, אמירות ומסקנות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אשר ראויות לביקורת. לדברי בנושא זה תהיה השלכה, הן לעניין קביעת עובדות המקרה ולמשקלן של חוות הדעת, והן לעניין תחולת ההגנה לפי סעיף 34ח'. מטעם זה ארחיב מעט בפרק זה של פסק הדין. בשלב הבא, אדון - על רקע העובדות, חוות הדעת המומחים הפסיכיאטריים ועדויותיהם - בשאלה אם הוכח שהמערער הינו חולה נפש, וכן מהם טיב מחלתו ומאפייניה. לבסוף, אכריע בשאלה אם הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין מחלת המערער לבין מעשיו הפליליים, לעניין תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 34ח'.
ב. התשתית הנורמטיבית
5. סעיף 34 ח', אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע:
"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".
הסעיף קובע, בין היתר, סייג לאחריות הפלילית בשל מחלת נפש. הסייג חל כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו (להלן: מחלת נפש); השני, על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם (ע"פ 3795/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 153). סייג זה הגיוני, והצדקתו בצידו. כשאדם נמצא במצב שבו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או שהוא חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, וזאת בשל מחלת נפש, האיסורים שבדין הפלילי לא ירתיעוהו מלבצע את המעשה. במצב דברים זה, גם אין הצדקה להטיל עליו סנקציה פלילית. במקרה כזה:
"העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלה מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250).